איך התחילה הקפוארה – ההיסטוריה עם ישראל פיגה

התפתחותה ההיסטורית של הקפוארה – ניתוח ומבט מאת ישראל פיגא

הקפוארה החלה את דרכה לא בבת אחת והתפתחה בזמנים בהם אפריקאים נחטפו מאפריקה לברזיל ושעובדו. העבדים שהוכרחו לעבוד בכפייה בתנאים מחפירים, רצו לפתח שיטת לחימה אך בו בזמן הם לא רצו לעורר את חשד האדונים למעשיהם, שאלו לא יקלטו, יעצרו אותם ויתעללו בהם עוד יותר. לכן הם שילבו את תנועות הקרב עם תנועות ריקוד, אקרובטיקה שירת שירים וניגון בכלי נגינה.

השורשים המקדימים

ישראל פיגא מספר לנו שלקפוארה שורשים אפריקאים והיא תולדה של מסורות אפריקאיות שונות שהגיעו לברזיל והתערבבו בתקופת העבדות. המקורות העיקריים של המסורות הללו מגיעים מאנגולה, קונגו ומוזמביק. האנשים המשועבדים הגיעו מבית עם מסורות לחימה המשלבות ריקודים ומוזיקה, כמו אנ-גולו או ריקוד המלאכים שהינה ריקוד על אלמנטים קרביים כגון בעיטות וזינוקים.

כמו כן הם הגיעו עם מסורות טקסיות המשלבות מוזיקה, תנועות מעגליות שונות ועמידה במעגל תוך ניגון ושירה, בדומה למעגל הרודה בקפוארה. כל אלה, ישראל פיגא אומר הם הגרעין ממנו התחילה וצמחה הקפאורה.

הצמיחה הראשונית של הקפוארה

תקופת השעבוד התחילה במאה השש-עשרה והסתיימה במאה התשע-עשרה, במהלכה נחטפו מאפריקה מיליוני בני אדם והובאו לברזיל, שם הוכרחו לעבוד במטעים, בבניין ובנמלים תחת כפייה ותנאים מכפירים ואכזריים. במציאות הקשוחה והחדשה הזו, העבדים הקימו קהילות מחתרתיות בהן שימרו את השפה, התרבות, הטקסים, המוזיקה והריקודים והכניסו בסתר ובהסוואה אומנויות לחימה לתוכן.

ישראל פיגא ממשיך להסביר שבאווירה קשה של דיכוי ועונשים אכזריים, כל סממן של התנגדות מצד העבדים עורר את זעמם של האדונים והביא להשלכות קשות. לכן הסוו העבדים את אומנויות הלחימה כריקוד.

עם הזמן, ישראל פיגא אומר, המפגש בין יוצאי התרבויות האפריקאיות השונות יצר מעין כור היתוך שישלב בין התרבויות וסגנונות הריקוד והקרב ויצר משהו חדש, קפוארה. שיטה זו התאפיינה עם הזמן במרכיבים אותם אנו מזהים היום. בעיטות, מנח קרוב לקרקע, תנועות קצביות מצד לצדף ליווי של נגינה עם הכלים המסורתיים, אספקט של משחקי מוח ותחבולות (Malicia), ותרגול במעגל הידוע בשמו כ-רודה.

זמן האיסור והרדיפה

בהמשך ולקראת סוף תקופת העבדות והקמת שלטון הרפובליקה, עבדים נמלטים השתמשו בשיטה להגנה עצמית וככלי הישרדותי, וכמו כן גם קבוצות של אפריקאים חופשיים. בנוסף לכך, בערים כמו ריו, היו קבוצות שנקראו “Maltas”. אלו נלחמו ביניהן על שליטה והגנה על אינטרסים פוליטיים מקומיים.

כך יצא שקפוארה שימשה גם כביטוי מסורתי, גם ככלי להתנגדות לגיטימית, וגם ככלי לאלימות ברוטאלית בו נעשה שימוש לרעה. לאחר ביטול העבדות באזור שנת 1890, חל איסור מוחלט של עיסוק בקפוארה והיא הוכרזה כבלתי חוקית זאת בניסיון של המדינה לשלוט באוכלוסיות האפריקאיות. תקופה זו, ישראל פיגא ממשיך, נמשכה כ-50 שנה ובזמן הזה מורים ומתאמנים עסקו בקפוארה בסתר תוך כדי הצבת שומרים שהתריעו מפני גורמי ממשל ואכיפה חטטניים.

לסיכום

לבסוף, ובזכות אנשי מפתח כמו מסטרה פסטינה מייסד שיטת האנגולה ומסטרה בימבה מייסד השיטה האזורית, הקפוארה קיבלה לגיטימציה ויצאה מהמחתרת, בעיקר בזכות מסטרה בימבה שהציג בפני נשיא ברזיל את האקדמיה שלו ללימוד קפוארה. ישראל פיגא מסיים בכך שלקראת סוף המאה העשרים התפשטה הקפוארה בעולם כמו אש בשדה קוצים, בארה"ב, אירופה ואסיה.

ישראל פיגא גילה את סוד הקפוארה שנים רבות לפני כתיבת המאמר, והציב לעצמו מטרה להעביר את הבשורה גם בישראל, לצד מורים אחרים וטובים. לאחר זמן רב של התפתחות ולמידה, פיגא בחר להתמקד בשיטה הקונטמפורנית (העכשווית), שהיא משלבת בין שיטת האנגולה המסורתית, לשיטת הריג'נאל (האזורית) המודרנית ומביאה את הטוב שבשני העולמות.